פסק-דין בתיק ע"א 9014/06

1.        המערערים והמשיב הפורמאלי הם בעלי זכויות חכירה ביחידות המצויות בבית מגורים שברח' המליץ 10 בירושלים. לדירה של המשיב הפורמאלי צמוד מחסן גדול, שאותו הוא השכיר יחד עם הדירה למשיבות 1-4 (להלן: המשיבות).

2.        המערערים פנו בתובענה אל בית-משפט השלום בירושלים, שבה עתרו כנגד המשיבים לצו מניעה האוסר עליהם לעשות שימוש בלתי מותר במחסן הצמוד לדירה, כגון שימוש בו למגורים. עוד דרשו לפנות מהמחסן חפצים ולפרק מתקנים המצויים בו, המיועדים בעיקר לשימוש במקום לצורך מגורים. המערערים עתרו גם לפיצויים יומיים עבור שימוש במחסן בניגוד לייעודו.

3.       בעקבות ההליך ובחלוף זמן קצר ביותר פינו המשיבות את הדירה והמחסן. כפי שציין בית-משפט השלום, המחלוקת העיקרית היא בין המערערים ובין המשיב הפורמאלי. המשיבות נקלעו לסכסוך בתום לב, בעקבות חוזה שכירות שבו התקשרו עם המשיב הפורמאלי. ואכן, משפינו המשיבות את הנכס, התעוררה שאלת ההצדקה של המשך ניהול ההליך כלפיהן. בדיון אשר התקיים ביום 29.6.05 הסכימו המערערים למחיקתן מכותרת כתב התביעה, ובלבד שהן תחויבנה בהוצאות. לתנאי זה לא הסכימו המשיבות, שלטענתן נגררו להוצאות מיותרות על לא עוול בכפן. בנסיבות אלו, הן נותרו כצד להליך. עם זאת, מכיוון שהן פינו את המחסן ומכיוון שיתר המחלוקות אינן נוגעות למשיבות, דרש בית-משפט השלום מהמערערים לתקן את כתב התביעה, כדי לבסס את התובענה הכספית כלפי המשיבות, שאם לא כן, לא תהיה עוד הצדקה להמשיך ולנהל את ההליך כלפיהן. כתב התביעה לא תוקן ועל כן החליט בית-משפט השלום, בעיצומו של ההליך, לדחות את התובענה כלפי המשיבות. לגישתו הן "שכרו את הדירה בתום לב כשמטרתן להשתמש בדירה למגורים ובמחסן לאחסון ובצד זה, גם ישמש לנתבעות 2 ו-3 לצרכי לימוד מדי פעם, מתוך אמונה כנה שהן רשאיות לכך, אלא שמתצהירי העדות של הנתבעות עולה שמיד כאשר נתקלו בהתנגדות התובעים לשימוש במחסן, כבר ב-10/10/04, כחודש ימים לאחר תחילת השכירות בדירה נשוא המחלוקת, שכרו הנתבעות 2 ו-3 דירה אחרת... ועקרו מן הדירה - וכמובן מהמחסן נשוא המחלוקת" (סעיף 8 בעמודים 35-36 לפסק הדין החלקי). בית המשפט חייב בנסיבות אלו את המערערים בהוצאות בסך של 6,000 ש"ח.

4.        על-כך הוגש הערעור המונח לפנינו, בגדרו טוענים המערערים הן לעצם דחייתה של התובענה והן לעצם ההכרעה בה, מבלי שהושלמה התשתית העובדתית ובטרם נחקרו העדים על תצהיריהם. המערערים טוענים גם כנגד דחיית התובענה להבדיל ממחיקתה ואף מלינים על חיובם בהוצאות, בנסיבות שהייתה הצדקה להגשת התובענה וכאשר המשיבות טענו בכתב ההגנה לזכותן להוסיף ולהשתמש במחסן שלא רק לייעודו המקורי.

5.        אכן, בית-משפט השלום קיצר דרך בקובעו שאין טעם להמשיך ולנהל את התביעה כלפי המשיבות, עת הן פינו את הדירה ובאין טענות מבוררות כלפיהן במישור הכספי ואף לאחר שהמערערים לא תיקנו כנדרש את כתב התביעה. גם אם מדובר בהכרעה בלתי שגרתית, כמדומה שהמערערים עצמם סברו כי אין עוד הצדקה להמשיך ולנהל את המחלוקת עם המשיבות לגופם של דברים. הפלוגתא האמיתית התמקדה רק בשאלת ההוצאות. מטעם זה אפשר להניח, כי המשך קיומה של התדיינות בין המערערים ובין המשיבות אינה חיונית ולמעשה היא מיותרת. בערעורם טענו המערערים, כי צו המניעה שהתבקש בתובענה התייחס גם אל המשיבות, ברם שלאחר שאלו עזבו את הדירה ושכרו דירה אחרת, ממילא מתנתקת הזיקה שלהן אל הנכס. בצדק ראה השופט המלומד קמא את עיקר המחלוקת כסבה בין המערערים ובין המשיב הפורמאלי ובכל מקרה אם ייאסר עליו בסופו של יום להשכיר את המחסן לצד שלישי - בין אם כמחסן בין אם כדירת מגורים - תימנע האפשרות גם מהמשיבות לשכור מחדש זכויות בו. מכל מקום, במכלול נסיבות העניין דנן הסיכון הקיים באי מתן צו המניעה כלפי המשיבות הוא היפותטי וקלוש, ובית-משפט רשאי להימנע מלהידרש להליכים כגון אלה עת העובדות לפניו ברורות וגלויות.

           משפינו המשיבות את הנכס ובנסיבות שאין כלפיהן תובענה כספית, נותר הדיון לגביהן תיאורטי בלבד. לפיכך רשאי בית המשפט לקבוע כי עילת התביעה אינה קיימת עוד. כידוע, עצם קיומה של עילת תביעה היא שאלת סף, שבית המשפט רשאי לדון בה מלכתחילה. אם בעיצומו של ההליך חל שינוי המשמיט את קיומה של עילת התביעה, ממילא רשאי בית המשפט להיזקק לכך גם בהמשכו של ההליך. ואולם, בצדק מלינים המערערים על כך שהתובענה כלפי המשיבות נדחתה ובית המשפט לא הסתפק במחיקת ההליך כלפיהן. אף שנראה, כי בכל הנוגע לתחולת מעשה בית דין אין בנסיבות העניין שלפנינו הבדל משמעותי בין דחייה של התובענה ובין מחיקת ההליך - שכן אין חולק כי השכרתו של המחסן בידי המשיבות בוטלה וחלפה מן העולם - עדיין נראה לנו, כי נכון היה להורות על מחיקת המשיבות מכותרת כתב התביעה ולא על דחיית התביעה כלפיהן.

           עוד אנו סבורים, כי לא היה מוצדק לחייב את המערערים בהוצאות המשיבות. מלכתחילה הגשת התביעה כלפיהן הייתה מוצדקת והן אף עמדו בכתב ההגנה על זכויותיהן להוסיף ולהחזיק במחסן לשימוש מיוחד של משיבות 2 ו-3. בנסיבות אלו לא ניתן לומר, כי בתחילת הדברים הייתה התביעה בגדר של הליך סרק, שמוטב היה להימנע מלהגישו. מעת שהוגשה תובענה כראוי כנגד בעל דין, יש לבחון את כיסוי הוצאות התובע גם אם בסופו של דבר היא נדחית או נמחקת עקב אירועים מאוחרים יותר הנוגעים, כל כולם, לבעל הדין הנתבע. משל למה הדבר דומה? לתביעה כלפי פלוני על כך שהוא חייב סכום כסף לאלמוני. ביום הגשת התביעה היה חוב כספי אולם לאחר הגשת כתב ההגנה שילם פלוני את החוב לאלמוני. לאור אירוע זה כבר אין טעם והצדקה להמשך ניהולה של התובענה ולמעשה עילת התביעה התפוגגה ועברה מן העולם. אף-על-פי-כן, עדיין אין לומר כי על אלמוני לשלם לפלוני את הוצאות ההליך. כמדומה שדווקא מסקנה הפוכה היא המוצדקת, שכן התוצאה הושגה בעטיו של ההליך המשפטי שבו נקט הנושה.

           אכן, רק במקרים מיוחדים ונדירים תטה ערכאת הערעור להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט הדיוני, בכל הנוגע להוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. עם זאת, אנו סבורים כי המקרה שלפנינו מתאים להתערבות כאמור. לו אנו ישבנו כערכאה ראשונה לא מן הנמנע שהיינו מחייבים את המשיבות בהוצאות ההליך, כאשר נושא החיוב הסופי בעלויות המשפט אמור להתלבן בין המשיבות ובין המשיב הפורמאלי, שלא מן הנמנע כי הוא זה שגרם להן את הצורך להתדיין. ואולם, לנוכח שיקול הדעת הכללי המסור בנושא ההוצאות לערכאה המבררת, נראה לנו כי לכל הפחות ראוי היה לסלק את ההליך כלפי המשיבות ללא עשיית צו להוצאות. ואכן, בית המשפט רשאי ויכול היה להסיק, כי ממילא הטרחה ממילא הטרחה שנגרמה למערערים כתוצאה מהצורך להגיש תביעה לא התרבתה באופן ממשי מצירוף המשיבות, בנסיבות שלפיהן בכל מקרה נדרש ההליך כנגד המשיב הפורמלי.

6.        לנוכח האמור, הערעור מתקבל במובן זה שהתובענה אשר הוגשה כלפי המשיבות תיחשב כהליך שנמחק ולא ייעשה צו להוצאות בבית משפט השלום. המשיבות תישאנה בהוצאות המערערים בערעור שלפנינו ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ. ההוצאות נושאות הפרשי הצמדה וריבית מעת ביצוען. שכר הטרחה והמע"מ הוא להיום. יצוין, כי החיוב בהוצאות משפטיות נקבע על הצד הנמוך זאת הן לאור טיבה של המחלוקת שבין הצדדים והן לנוכח העובדה שהם הסכימו לקצר את ההליך בבית המשפט על-ידי הגשת סיכומים קצרים בכתב.

           הפיקדון שהופקד על-ידי המערערים להבטחת הוצאות הערעור, יוחזר אליהם באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, ט"ו אדר תשס"ו (15.3.06).

המזכירות תשלח אל באי כוח הצדדים העתקים מפסק דין זה.

      ש ו פ ט                                ש ו פ ט                                    ש ו פ ט ת